<h1>סמ"ג עשין סימן מ"ד</h1>
<h2>דף כט:</h2>
בפרשת אמור (ויקרא כ"ג מ') [כתוב] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים, ותניא (תו"כ פרק ט"ז ה"ט וכ"ה סוכה מ"א א' ורש"י) לפני ה' במקדש שבעת ימים ולא בגבולין משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש (ע"פ יראים סי' תכ"ב).
<h2>דף ל.</h2>
ואמר רב הונא להנהו דמזבני אסא מגוי לא תגזו אתון אלא לגזו אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו ושרי, ובכאן מצינו חילוק בין גזל גוי לגזל ישראל, ובירושלמי דערלה גרסינן (דף ג' ב') אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע.
<h2>דף לא.</h2>
תניא בלולב הגזול יבשים פסולים רבי יהודה אומר יבשים כשרים א"ר יהודה מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהם ולבני בניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה ואהא סמכינן לצאת בהדס ולולב יבשים.
<h2>דף לב.</h2>
נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר (סוכה כ"ט ב'), ומפרש בגמרא (ל"ב א' ורש"י כ"ט ב') נפרצו לגמרי כי חופיא בלויי בלע"ז ואינן מחוברין לשדרה אלא על ידי אגודה, נפרדו כענפי אילן ומחוברין למטה. לולב שכפוף ראשו כאגמון או קווץ כמין קוצים יוצאין לו בשדרה או עקום או חרות, פירוש קשה כחריות של דקל או סדוק כי המנק כולם פסולים (ל"א ב'—ל"ב א' ורש"י). אמר רבא (שם) לולבא דסליק בחד הוצא פסול, פירוש (יראים סי' תכ"ב ע"פ רש"י) מצד אחד יוצאין עליו. אמר רבי יהושע בן לוי בפרק הגוזל קמא (ב"ק צ"ו ב' וסוכה שם) נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול ופירש רבינו שלמה (סוכה שם) שני עליו עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונחלקה השדרה עם העלין שלמטה ולשון תיומת שמדובקים כתאומים. ורבינו חננאל ורב אלפס (סוכה דף ט"ו א') ורבינו משה (לולב פ"ח ה"ד) פירשו שגם כל שני עלין המדובקים נקראים תיומת. כל לולב שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול (שם).
<h2>דף לב:</h2>
ושיעור הדס וערבה שלשה טפחים (ושדרו) [ושיעורו] של לולב ארבעה טפחים מלבד העלין היוצאין אחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין עולין בה מן הצד, נמצא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח כדברי רבי יוחנן. נשרו רוב עליו של הדס אם נשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר, פירוש ובכל בד ובד שלשה עלין לחים ובבציר משלשה עלין לחין לא הוי עבות, אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד פירוש שיהו העלין לחין בראשי הבדים דלהוי הדר (עי' ל"ג א' ורש"י). היו ענביו מרובין מעליו פירש רב (ל"ג ב') דאם ירוקות מין הדס הוא וכשר ואם שחורות ואדומות פסול, ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב. תנן הדס הגזול והיבש פסול. ותנן נמי (ל"ד ב') רבי ישמעאל אומר לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס והלכה כרבי טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין בראשן.
כפות תמרים האמורים בתורה הם חריות שבדקל כשיצמחו קודם שיפרחו העלין לכאן ולכאן אלא שיהא כמו שרביט והוא הנקרא לולב, פרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, וענף עץ עבות האמור בתורה שנינו בברייתא שהוא ההדס שעליו חופין את עציו, ופירש רב יהודה כגון שיהו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה שלישי למעלה מהן אמר רב אשי שאין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה, ערבי נחל האמורים בתורה אינו כל דבר הגדל בנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום זהו הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נאמר ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר, ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזהו הנקרא צפצפה והיא פסולה, ורוב מין זה גדל בהרים (ל"ד א'), ויש מין ערבה שאין פה העלה שלו חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן וקרוי בלשון תלמוד חלפא גילי וזה כשר, וכל הדברים האלה מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו (ע"פ רמב"ם לולב פ"ז הל' א'—ד').
<h2>דף לד:</h2>
תניא בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ז א') ארבעה מינין שבלולב יש מהן עושין פירות ויש מהן אין עושין פירות ואמרה תורה שיהו זקוקים זה לזה, לדרוש שתלמידי חכמים זקוקים לבקש רחמים על בעלי בתים שינצלו מכל מיני פורענות כדדרשינן בפרק גיד הנשה (חולין צ"ב א') אומה זו לגפן נמשלה זמורות שלה אלו בעלי בתים אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנות שבה אלו ריקנים שבהם והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי אתכליא על עליא שאילמלא עליא לא מתקיימי אתכלייא, כלומר אילמלא הבעלי בתים שהם עיקר הגפן שמפזרין ממונם למלכות ולתלמידי חכמים ועמי ארצות חורשים וזורעים לא היו תלמידי חכמים יכולין ללמוד תורה, ובעלי בתים זקוקים לתלמידי חכמים לעשות נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם. יש במדרש (מד"ר אמור פרשה ל' י"ד) שהלולב דומה לשדרה של אדם ואתרוג דומה ללב ועלי הדס דומה לעינים ועלי הערבה דומה לשפתים על שם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהילים ל"ה י').
תנן אתרוג היבש והגזול פסול, כטעם שפירש בלולב, נטל[ה] פטמתו פסול, מפרש רבי יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו (ל"ה ב') פירש רב אלפס (דף י"ז ב') וכן רבינו משה (לולב פ"ח ה"ז) ורבינו יעקב בר רבי יקר (רש"י ל"ד ב'), פטמא, דד של אתרוג והוא חוטמו (כדתניא) [כדתנן] במסכת עוקצין (פ"ב מ"ג) הפטמא של רמון מצטרפת והוא שושנתו. ולפי דברי רבינו יעקב ניטל עוקצו דקתני בסיפא כשר אפילו ניטל לגמרי ולא נשאר שום דבר בגומא. אבל רב אלפס ורבינו משה פירשו שבכלל בוכנתו גם הוא עוקצו כשהוסר כולו שהוא כבוכנא באסיתא ולכך לא נקט חוטמו, וניטל עוקצו דכשר הוא שנחתך חוץ לגומא ונשאר ממנו בגומא. ורבינו יצחק הלוי פירש (ל"ה ב' רש"י ד"ה תני) כדברי רב אלפס ורבינו משה, רק שאומר שאין חוטמו בכלל בוכנתו אלא בוכנתו ועוקצו הכל בזנב.
תנן ניקב האתרוג וחסר כל שהוא פסול פירש רבינו שלמה חדא מלתא היא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציא כשר כדקתני סיפא, והא דתני עלה (ל"ו א') ניקב נקב מפולש בכל שהו שאינו מפולש בכאיסר [פירש רבינו שלמה] אאין בו חסרון קאי. והרב ר' אליעזר פירש (יראים סי' תכ"ב) דאיש בו חסרון קאי. עלתה חזזית על רובו פסול, פירוש (רש"י) כמין אבעבועות דקות, עלתה חזזית על מיעוטו כשר, לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול, ועל חוטמו אפילו משהו נמי פסול (ל"ה ב'). תניא אתרוג תפוח פירוש (רש"י ד"ה לא בל"א) נרקב, או סרוח [או] כבוש או שלוק, או כושי לבני ארץ ישראל שאינן רגילין בהן, לבן מנומר העשוי ככדור, והתיום הם שנים דבוקין ביחד (רש"י) כולן פסולין, גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול (ל"ו א'—ב').
אתרוג הבוסר, פירש רש"י (סוכה ל"ו א') אתרוג קטן כפול [הלבן], רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין. אתרוג שנקבוהו עכברים כשר ביום טוב שני דהא אמר (ל"ו ב') רבי חנינא מטבל בה ונפיק, כלומר (רש"י) אוכל מקצתו ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו. הירוק ככרתי רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. ופסקינן הלכה (ע"פ עירובין מ"ו ב') כרבי יהודה בשיעור אתרוג קטן שהוא כביצה וכרבי יוסי בשיעור אתרוג גדול שהוא אפילו אוחזו בשתי ידיו.
<h2>דף לו:</h2>
גרסינן בירושלמי (סוכה דף ט"ו א') רבי יצחק בר נחמני בשם ר' שמואל כל הפסולים אינן פסולין אלא ביום טוב הראשון בלבד. אמנם [כ]שאינו הדר משמע קצת בגמרא שלנו (ל"ו ב' וכ"ט ב' ותד"ה קפסיק) שפסול אף ביום טוב שני.
וקימא לן כרבנן דלולב אין צריך אגד הילכך הלכה כרבי מאיר דאמר (סוכה ל"ו ב') אוגדו אפילו בחוט של משיחה, ותניא (ל"ג א') לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר ומוקמינן לה כרבנן ומצוה משום זה א-לי ואנוהו, ובפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ז א' ותד"ה לא) שנינו ארבעה מינים שבלולב מעכבין זה את זה, ואומר בגמרא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירש בהלכות גדולות (דף ל"ד ד') כשמגביה כל אחד לבדו יצא מאחר שלולב אין צריך אגד. תנו רבנן (סוכה ל"ג ב' ורש"י) הותר אגדו של לולב ביום טוב אוגדו כמין אגודה של ירק בכריכה בעלמא ויתחוב שני ראשי האגד תחת הכריכה ומקשינן וליענביה דלא קשירה היא ומשני רבי יהודה היא דאמר קשירה היא ומקשה אי רבי יהודה קשר מעליא בעי והאי לאו אגד הוא ופריק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא דעניבה קשירה היא ופליג עליה בחדא דאין צריך אגד, ומיהו לרבנן בעינן למצוה קשר מעליא כמו לרבי יהודה וכן הילכתא וביום טוב יענבנו כרבנן. וכן הורה רב אלפס (דף ט"ז א') הואיל ואין לולב צריך אגד אם לא הניחו בהושענא מערב יום טוב מניחו ביום טוב ואוגדו בעניבה או כעין אגודה של ירק.
<h2>דף לז.</h2>
והלכתא כרבא דלקיחה על ידי סודר שמה לקיחה. ואומר שם לא לדוץ לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אומר מין במינו אינו חוצץ. רבה אומר הדס של מצוה אסור להריח בו הואיל דלריחא עביד כי מקצה ליה מריחא קא מקצה ליה, אתרוג של מצוה מותר להריח בו דהואיל דלאכילה עביד כי מקצה ליה מאכילה קא מקצה ליה [מריחא לא מקצה ליה].
<h2>דף לז:</h2>
ואומר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל מאי טעמא האי תלתא מצוה והאי חדא מצוה היא, ולא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוהה מכולם. ומניין שאתרוג אין צריך להיות עמהם באגודה דתניא (ל"ד ב') רבי אליעזר אומר יכול יאגד[ם] כולם בבת אחת אמרת וכי נאמר וכפת כפת כתיב. ומניין שמעכבין זה את זה שנאמר ולקחתם [לכם] לקיחה תמה.
ומנענעים בהודו תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא בלבד שנאמר (ד"ה א' ט"ז ל"ד—ל"ו) אז ירננו עצי היער וגומר וסמיך ליה הודו לה' וגומר ואמרו הושיענו. וגרסינן בירושלמי (סוכה דף ט"ו ב' ע"ש) רב חייא בר אשי בשם רב המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכו' תני צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר רבי זעירא בעי הכן חד והכן חד או דילמא הכן והכן חד כלומר ההולכה אחת וההבאה אחת או דלמא ההולכה וההבאה שתיהן אחת אלמא ניענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד הוא (רי"ף סוכה דף י"ח ב'). ומוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו לעצור רוחות רעות וטללים רעים.
<h2>דף מא:</h2>
תנן רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות, פירוש קסבר טרוד בדבר מצוה פטור (רש"י) כרבי יהושע דבפרק ארבעה אחין (יבמות ל"ד א'). אמר אביי (סוכה מ"ב א') לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, וגזירה דרבה כך היא שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לאחר שיצא בו, והא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו, דאמר רבי שמעון בן יוחי (סוכה מ"ה ב') כל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן (רש"י), רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו הכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לא שמה לקיחה. והא דלא משני כגון שמתכוין שלא לצאת בו משום דלא הוי מיקרי טרוד בדבר מצוה (ע"פ יראים סי' תכ"ב ע"ש ובתעפ"ר אות ל"ה).
ארבעה מינים הללו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב (רמב"ם לולב פ"ז ה"ה). ותניא (סוכה מ"א ב') ולקחתם שתהא לקיחה תמה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ואמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וצריך שיחזירהו לו ויקיים לו תנאו (ע"פ יראים סי' תכ"ב). בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ז ב') גבי האחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו אחת מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא, ופירש שם רבינו שמואל ומה שנהגו כל הקהל לברך באתרוג אחד דעתינו מסכמת ואע"פ שאין אנו מפרשים כמו שפירש דמי שינתן לכל אחד עד שיברך ואחר כך יחזיר והני מילי ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. והרב רבי אליעזר [ממיץ] (יראים שם) פירש דגזול פסול אף בשאר ימים. תנן (סוכה כ"ט ב') לולב הגזול והיבש פסול, יבש משום דבעינן זה א-לי ואנוהו גזול לפני יאוש דאין זה לכם ולאחר יאוש משום דהוי מצוה הבאה בעבירה (ע"פ יראים שם).
גרסינן בפרק קמא דב"ק (ט' ב' ותד"ה עד ע"ש) בהידור מצוה עד שליש ומפרש רבינו יעקב שאינו רוצה לומר בספר תורה נאה או באתרוג נאה יוסיף שליש שהרי לעולם ימצא נאה ונאה אלא אם קנה אתרוג כשיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה יש לו ליתן עד שליש יותר אבל אם גדול מכביצה אין לו להוסיף עליו, לשון מורי רבינו יהודה. ורבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מ"א ב'), חומרא הוא מלבו מפני שמצות היו חביבות עליו.
ואומר רבינו יצחק בר רבי שמואל שבדברי רבא אף על פי שאינו יכול להקדישה כדאמר [רבא] בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ז ב') הקדישו אינו מקודש דהכי משמע על מנת שתחזירהו לי בעניין שיהא ראוי לי, אעפ"כ המתנה קיימת כדתנן בפרק בתרא דנדרים (פ"ח א') גבי המודר הנאה מחתנו שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לתוך פיה ואמרינן נמי בפרק קמא דקדושין (כ"ג ב') שנותנין כסף לעבד על מנת שיצא בו לחירות ש"מ [ד]אף על גב שאין לו כח להקדיש הויא מתנה, וההיא דנדרים (מ"ח א') דקאמר כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה הכי פירוש[ה] כל מתנה שאינה חשובה כלל לעניין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל שעל ידי שהיא גרועה כל כך שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש מפני שיהא קפידה בכל המתנות שיצטרך שיהא לו כח להקדיש דכיון דיכול ליהנות בה בשום דבר כגון [ב]אתרוג לצאת בו ולהריח בו וכן בעבד לצאת במעות לחירות וכן לבת לאכול מה שתשא ותתן בפיה הויא מתנה מעלייתא אף על פי שאין יכול להקדישה ולא הזכיר הקדש אלא מפני שעל ידי הקדש היה אותו מעשה דבית חורון והכי נמי מוכיח שם בפרק השותפין דטעם דמתנה דבית חורין לא היה מתנה לא משום קפידה דהקדש אלא משום דסעודתו מוכחת עליו שאין דעתו ליתן לפלוני כלל לעניין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל דקאמר (שם מ"ח ב') אע"ג דקני על מנת להקנות קני במעשה דבית חורון לא קני משום דסעודתו מוכחת עליו או משום דויתור אסור במודר הנאה ולשון כל מתנה שאינה מוכח נמי הכי משום דאינה שלו לעניין שום דבר קאמר שאינה מתנה ולא משום הקדש (ע"פ סוכה מ"א ב' תד"ה הילך). בפרק קמא דקדושין (ו' ב') פסקינן הילכתא במכר ובכל דבר קניא מתנה על מנת להחזיר לבד מאשה. ובהלכות קדושין (עשה מ"ח דף קכ"ה ג' בד"ו) יתבאר בע"ה.
ועל ההיא דאמר רבא (סוכה מ"א ב') הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא. ובכל התנאים שבעולם בין בקידושין בין בגרושין בין בכל דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים, הראשון שיהא התנאי כפול כרבי מאיר (קידושין ס"א א') דקיימא לן כותיה בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה א'—ב') כדמוכח התם בתר הכי דקאמר אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי וכו' השני שיהא הן קודם ללאו, השלישי שיהא התנאי קודם למעשה, אף על פי שחכמים (ש)חולקים על זה בסוף פרק השוכר הפועלים (ב"מ צ"ד א' ותד"ה אימא) מכל מקום סתם המשנה (שם) כרבי מאיר, הרביעי שיהא התנאי דבר שאיפשר לקיימו כר' יהודה בן תימא שאומר כן בפרק המגרש (גיטין פ"ד א') ובפרק הפועלים (שם) ואמר רב נחמן (שם) הלכה כמותו, וכל אלה הארבע תנאים היו בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען (במדבר ל"ב, כ"ט ל'), ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו הוי התנאי בטל ומעשה קיים (ע"פ לשון רמב"ם אישות פ"ו הל' א'—ב') כדמוכח בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה א') ואם כן הכא נמי צריך שיאמר על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך ובכמה מקומות בתלמוד אין חושש להאריך בדבר זה (ע"פ תו' סוכה שם ד"ה הילך). ויש מקשים על דברי רבא ממעשה דאתרוג דרבן גמליאל (שם ותד"ה ואם) שנתנו לרבי יהושע ולא החזירו [לו] אלא נתנו לרבי עקיבא והחזירו לר"ג ויש לתרץ שדעתם היה כן שלבסוף יחזירוהו לר"ג.
תניא רבי אליעזר בן צדוק אומר כך היה מנהגם של אנשי ירושלים אדם בא לבית הכנסת ולולבו בידו וקורא קריאת שמע ומתפלל וקורא את ההלל ועומד לתרגם ולולבו בידו ועומד למוסף ולולבו בידו לקרות בתורה ולישא כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו ללמדך כמה היו זהירין במצות (לשון הלכות גדולות דף ל"ה א').
<h2>דף מב.</h2>
תניא בפרק לולב הגזול קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב. והיכא דאיקלע יום טוב הראשון של חג בשבת לא מפקינן לולב ולא מברכינן ביה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר ומגילה (מ"ג א' וע"ש) אבל במקדש היה ניטל אפילו בשבת שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון אפילו בשבת (ע"פ ה"ג דף ל"ג ד' ע"ש). אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהגוים מוכרים כדאמר בפרק השולח (גיטין מ"ה ב') לא איבעי ליה לזלזולינהו באפיה כולי האי.
<h2>דף מג.</h2>
בתחילת פרק לולב וערבה מוכיח שבזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל בכל מקום בגבולין יום ראשון אפילו בשבת מפני שהיו ישראל עולין לרגל ושוהין בירושלים לאכול מעשר שני ולומדין תורה כדאמרינן (ספרי הובא בתו' ב"ב כ"א א' ד"ה כי) גדול מעשר שני שמביא האדם לידי תלמוד שנאמר (דברים י"ד כ"ג) למען תלמד ליראה וגומר ואין לחוש לגזירה דרבה אבל בשופר שהיא חכמה צריך יותר טורח ללמד הלכותיו לכך חשו לגזירה דרבה בגבולין אף בזמן הבית (סוכה מ"ג א' תד"ה אינהו ע"ש).
<h2>דף מה.</h2>
וצריך להקיף בכל יום הארון או דבר אחר זכר להיקף מזבח דתנן בפרק לולב וערבה בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ובשביעי ז' פעמים ואומר אנא ה' הושיעה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ופליגי אמוראי (מ"ג ב') במה מקיפין אי בלולב אי בערבה ולא ידעינן הילכתא כמאן הילכך אם אין לולב אין היקף, וצריך ליטול ערבה בשביעי של חג שהיא הלכה למשה מסיני (יראים סי' תכ"ב) במקדש, דערבי נחל דכתיב ההוא ללולב לרבי יוחנן משום רבי נחוניא (מ"ד א'—ב'). ומסקינן (שם) דרבי אליעזר ברבי צדוק שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא בגבולין ולא תקנה ואינה בכלל לאו דלא תסור (ע"פ רש"י שם ומ"ד א' ד"ה מנהג). ומקשה רבינו יעקב אלא מעתה בהלל דר"ח ואקידושא דיו"ט שני לא נברך, ואומר רבינו יעקב דגבי ערבה המנהג היה שלא לברך (עי' שם תד"ה כאן). אמר רבי אמי (שם) ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ורב חסדא אמר רבי יצחק יוצא אדם ידי חובתו בערבה שבלולב ואמר רב נחמן (שם) וכמה שיעורה ג' בדי עלין לחין ורב (אשי) [ששת] אמר אפילו עלה אחד בבד אחד. ובהלכות גדולות (דף ל"ד ד') לא מייתי אלא הא דרב חסדא אמר רבי יצחק משמע שסובר שכך הלכה.
<h2>דף מו.</h2>
ותניא בפרק לולב וערבה העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. ונתקוהו מן העשייה לפי שרוב פעמים אחרים מתקנים לו וסדרוהו אברכת נטילה כי ההוא דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא שהחיינו דעשיית סוכה ולישב בסוכה.
<h2>דף מו:</h2>
מסיק שם הלכה כאביי דאמר אתרוג שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר מה שאין כן בסוכה והתם מפרש טעמא. הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד ואחד יוצא בה ליומא ואוכלה למחר כרב אסי ו[כ]רבי יוחנן. אמר רבי זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא קמא מאי טעמא ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו.
